שרית קדם | מגזין המושבות
"לקום", זהו שם ספרה של נאוה רבינוביץ’-זנד. אישה קורנת עם חיוך חם ומזמין. מאחורי החיוך מסתתר סיפור של אבדן קשה, שנחת עליה באמצע החיים כשאיבדה בתאונת דרכים את בעלה ואת בנה וחזרה ארצה, אם לשלושה ובהריון מתקדם. בכח חיות מופלא, באופטימיות מודעת ובתעצומות הנפש המיוחדים שלה, היא מוצאת את הדרך, לחיות, לגדל ילדים, לאהוב מחדש. את הדרך הזו מחלקת נאוה עם קוראיה, ועם משפחות ואנשים שחוו אובדן, בהם היא מטפלת.
קשה לה לנאוה עם החשיפה. הספר שכתבה במשך כארבע שנים, המחלחל לנשמה, חושף דיו היא מרגישה. התקשורת שבאה בעקבותיו, ראיון ב"לאישה", תכנית הבוקר בטלוויזיה, עוד ראיונות וגם המפגש הזה, גורמים לה לחזור ולגונן. היא לא רוצה לחטט במקומות אותם סגרה, היא לא רוצה לחשוף את המשפחה. גם בספר שמות ילדיה ובני משפחתה אינם שמותיהם האמיתיים. אבל חוץ מזה, כל מילה אמת. אמת צרופה, כואבת, נאבקת ומצליחה, למצוא את היופי, את הרוך את הנחמה ואת האהבה הגדולה. אהבה לעצמך ולחיים.
נאוה, מתגוררת עם בן זוגה בזכרון יעקב, ילדיה בגרו וחלקם אף נישאו והעשירו את עולמה גם בנכדים. במקצועה היא מורה לחינוך מיוחד, עבדה שנים רבות באורנים. היום, היא מנהלת עם שותפתה את "מכון יותם" ללקויות למידה. יותם על שם בנה, אותו איבדה כשהיה בן חמש. לבסוף היא נעתרת לי. רק מתוך כך שאני משכנעת אותה, באותות ובמופתים כי לספר יש חשיבות, כי הדרך שלה, יש בה מסר בעל משמעות. הדרך, אותה היא מעבירה הלאה בהרצאות, בסדנאות או במפגשים אישיים, של אנשים המגיעים אליה מפה לאוזן. כך היא גם רוצה לנהל את השיחה, מתוך מה שהיא רוצה להעביר, מתוך הכלים שרכשה בניסיון חייה, ובניסיון הטיפולי שלה. "החשיפה, נמצאת בדפי הספר, מה שחשוב לי היום" אומרת נאוה "הוא להעביר מסר, של אופטימיות, של אהבת החיים, של אהבה בכלל ובעיקר שכן, שאפשר לקום".
"במשך כל אותן שנים של אושר משפחתי היתה בי תמיד איזו דריכות. פחדתי מצלצול טלפון בשעה מאוחרת, מדפיקה לא צפויה בדלת, חששתי מהרע מכל וכל אמונה טפלה היטיבה לשרת את חרדותי. והנה כאן, במרכז קניות בארצות הברית תפסה אותי לפתע הבשורה הרעה, זו שממנה חששתי כל חיי, ללא כל הקדמות. שנייה אחת וכבר הייתי לכודה בין ההריסות." (מתוך "לקום")
"בהתחלה מרגישים שהכל נעצר. כל העולם. וגם אתה, בתוך תוכך אתה מפורק לגמרי, לא יודע במה להיאחז. יש את התקופה הראשונה, שבה צריך רק לכאוב." אומרת נאוה. "יום אחד כל העולם משתנה. במציאות החדשה הזו, שלוקח זמן להבין, צריך ללמוד ללכת מחדש, ליצור את עצמך מחדש. לפרק את זה למרכיבים קטנים של יום יום. גם לאנשים שמגיעים אלי, אני אומרת שזה לוקח זמן. לפני שעוברים שבעה-שמונה חודשים, אי אפשר בכלל להתחיל. ורק אז אני שואלת: האם אתה רוצה לחזור לחיים?"
" אנשים ניגשים אלי, לוחצים את ידי, "תהיי חזקה", ומחבקים. עם כל חיבוק פורץ בכי מתוכי וכל גופי מזדעזע. יד מנגבת את מצחי, מושיטה לי כוס מים. רטובה מדמעות אני מתפללת שיימצא בי הכח. מילים וסמלים שכל כך פחדתי מהם הופכים במהירות לחלק מחיי. מה מחכה לי? מה זה להיות חזקה? להחזיק מעמד?"
"צריך לתת זמן לסבל." אומרת נאוה. "אתה חייב לשקוע בתוכו. עד שלא תחווה אותו במלוא העוצמה לא תוכל להמשיך הלאה. אני לא בעד לחזור מיד אל שגרת החיים, לעבודה, להישרדות. אם אפשר כמובן. אבל צריך לתת לכאב את המקום שלו, ולא לטשטש את זה. זה חלק מהיכולת להרגיש את עצמך, גם בהמשך. דווקא מתוך חווית הכאב במלוא עצמתו, הוא איכשהו הולך ומתקהה."
"לרגעים אני נתקפת כעס, ייאוש, כאב נורא, ובו בזמן יודעת שאסור להתמכר להם. אני מוצפת במנות קטנות ומתישות של רצון של לא להיות יותר, של עצב עמוק שאין דרך לנשום מבעד לו."
אלו תחושות שמוכרות לכל מי שחווה אובדן ושכול. "אבל מי שרוצה להתרומם ולהתחיל מחדש ומגיע אליי, אני מבקשת ממנו בשלב הזה להתחיל להקשיב לעצמו. דברים קטנים, טריוויאליים לכאורה, של יום יום. כאלה שנותנים טעם, אפילו קצת, אפילו לרגע חולף. זה יכול להיות כוס קפה, טיול רגלי קצר, ריח של פרח, מקלחת. דברים קטנים שיכולים להיות הפוגה קצרה. מקומות שבהם הכאב יכול להיות טיפ טיפה יותר נוח. בכלל התקשרות עם עצמך מאד משמעותית." למטופלים מייעצת נאוה להיעזר בפנקס, ולתעד את תחושותיהם מתוך התכוונות, תוך שהם מזכירים לעצמם את מקור הכח, ואת ההתכוונות לצאת מזה ולחיות.
"אני רוצה כבר לחזור הביתה, רוצה לאחוז בידי במושכות, רוצה לוח מודעות עמוס בסיכות ובפתקי ניר קטנים עם תזכורות, חוגים ותשלומים. אבל כל כך נח לי להיות מוקפת בדאגה...........אל שעות היום מתחילים לטפטף לאט רגעי התעצמות קטנים ואתם רצון עז להתחיל את המסע. באי הוודאות הזו יש משהו שמרגש אותי, שמסעיר את ליבי. אני נוגעת ביכולותיי ומתחילה להתוודע אליהם."
בשלב הבא מבקשת נאוה ממטופליה לכתוב בפנקס בכל יום, דבר אחד טוב שקרה במהלך היום הזה. עצם העובדה שאותו דבר טוב עבר הלאה - אליי כבר מאפשרת לי לשקף אל האדם שמולי היאחזות, אופטימיות וכח, שיש בו עצמו.
"בית המרקחת הפרטי שלי גדל. כמות התרופות לרגעים קשים גדלה. יש ימים שבהם אני נדרשת למינונים גבוהים. בין התרופות שלי יש סבונים בריחות לבנדר וניל ויסמין, ובחורף - כלניות ונרקיסים. יש גם מפות כותנה לבנות מגוהצות, תה חם עם מקל קינמון, חטיפי שוקולד מכל הסוגים........... למדתי ליצור טכסים קטנים שמקשטים את שעותי; אני מגישה לעצמי קפה בספל מקושט בסוף היום, מתעכבת להכין לעצמי סלט או כריך טעים, משתדלת לא לחטוף אוכל בעמידה ליד המקרר. ככל שהתרופות פשוטות, נגישות, תלויות רק בי ההרגשה טובה יותר. אני מתענגת על הדברים הקטנים."
נאוה מובילה את המגיעים אליה למקום שבו אותם הדברים שליוו אותך הפוכים להיות "תרופות". כל אחד בונה לו את בית המרקחת הפרטי שלו. מה שמיוחד בתרופות הללו הוא שהן בלעדיות, לך ואין צורך באף אחד כדי לממש אותן. אם זה פרח, ריח או מוזיקה. וכל תרופה שמזהים לכתוב אותה על קלף - כדי להפוך אותה לממשית, ולמחזיק בה בעלות עליה. כך קל יותר לראות את ה"יש". הם תזכורת לזה שיש לך אותך, שלי יש אותי. זה סוג של ריפוי עצמי.
"שוב מכה בי ההבנה שאני היא זו שצריכה למלא רוח במפרשיה של הסירה הזו ולהמשיך להוביל אותה. נכון, אני בחרתי והחלטתי אבל כשאני עייפה הדברים נראים קשים יותר".
המקום הקשה הזה, שלוקח אחריות על העצמי, ובודאי על הסביבה מה עוד שהיא כוללת ארבעה ילדים ביניהם פעוטה שרק נולדה, הוא מקום שחייב להיות מודע. "זהו מקום שבו ההתבוננות נעשית חדה מאד ואינטימית. אחרי שחווים כאב כל כך גדול הבחירות נעשות מאד מכוונות. השאלות הן בכל צעד ושעל. האם זה מתאים לי? האם זה מה שאני מתכוונת אליו? האם אני שלמה עם עצמי? תוך כדי התהליך למדתי לסמוך על עצמי, להישען על התחושות שלי, לנהל עם עצמי דיאלוג אמיץ וכן, ולתת דין וחשבון אמיתי לעצמי, מתוך הכרה בכוחותיי, ומתוך הבנה בהכרח לאהוב את עצמי."
"אני חשה שגבולות גופי חוזרים אליי, שאני שוב ממוקדת ושנפשי נמצאת במקום ובזמן שבהם נמצא גופי. תחושת הזהות שלי מתחילה להתרחב".
"כשאישה שואלת אותי אם יהיה לה כזה שוב אני יודעת ומשקפת לה שהיא בדרך הנכונה. במקום הזה, יכולתי ללכת הלאה ולמצוא שוב קשר זוגי. מתוך המקום שבו חיי המשיכו, מתוך המקום שבו נתנו לכאב לאט לאט מסגרת ותכנים מאד אישיים, וליקרים לנו יש ויהיה תמיד מקום בזכרון ובהוויה. מתוך ההכלה של הזהות השלמה שלי, יכולתי לבנות אהבה מחדש. "
"בכל פעם שאני פוגשת אופטימיות, במיוחד כשהיא הופכת לחלק מחיי, מתחזקת בי ההבנה שבכל מקום אוכל למצוא אנשים שיתאימו לי. הבחירות הנכונות ממלאות אותי בביטחון".
השיחה הזו, עוברת מהר מאד, בלי להתכוון אליי. האמפתיה של נאוה, הקשב שלה גורם בכלל לדבר על עצמי, ואני בכלל באתי לראיין אותה. היא מביטה בי בעיניים המאירות שלה, בחיוך הכובש, המחבק, ואני שואלת את עצמי, איך זה קורה? בלילה אני קוראת את הספר בנשימה אחת. דמעות זולגות ממני וכל שאני רוצה לומר לנאוה הוא: תודה. כי גם אני שלא חוויתי אבדן שכזה יכולתי למצוא במילותיה, נחמה, וכח. אבל יותר מכך, יכולתי, בלי כל קשר למצוא, כלי עבודה להתמודדות, שכל אחד יכול לאמץ לעצמו.
"בכביש התחתון של זכרון יעקב אני פוסעת בשעת בוקר טרייה לבושה בבגד קל, מניחה לרוח לשטוף את גופי, בשמיים מעלי פזורים עננים קלים. אני מצדיעה לעמודי חוטמיות שפריחתם וורודה והם מציצים מבין שיחי ההרדופים, לגבעולי לוונדר סגולים, לשיחי רוזמרין תכולים, לצהוב של חרציות- כולנו מתמתחים לקראת יום חדש. לימיני בשיפוליו של הרכס, עצי חרוב, זית ואלון. לשמאלי הים. כמה עמוקה היא רוח האדם, כמה מקום יש בה לצד הצער, לשמחה ולאהבה גדולה."
